The 12th Privacy Conference * כנס הפרטיות ה-12

 

כנס הפרטיות ה-12:  תקצירים

 

מתי נלמד לבחור נכון?  

על אפקטיביות מודל ההודעה וההסכמה בהסכמי שימוש מקוונים 

עו"ד בר פרג'ון מזרחי, החוג למשפטים, המרכז האקדמי פרס; המעבדה למשפט, מדעי המידע ואתיקה דיגיטלית, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן 

בעידן הדיגיטלי, משתמשים באפליקציות דיגיטליות נדרשים לאשר תנאי שימוש ומדיניות פרטיות רבים, אשר אמורים לסייע להם לגבש הסכמה מדעת בהחלטתם אם להתקין את האפליקציה. בפועל, חוזים אלה הם על-פי רוב ארוכים וקשים להבנה ולכן המשתמשים נוטים לחתום עליהם מבלי לקרוא את תוכנם. בכך, המשתמשים מתירים לספק האפליקציה לפעול בהתאם לתנאי ההסכם, אשר לא אחת כוללים מסחור של המידע שלהם ושימוש בו למטרות שונות. 

המאמר מציג מחקר ניסויי שבחן את השפעתם של כלים לקידום אפקטיביות ההודעה וההסכמה, על מידת הבנת המשתמשים את התוכן של תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות של אפליקציה דיגיטלית ועל נכונותם להתקין את האפליקציה. במחקר נבחנו שלושה כלים: (1) הנגשה שפתית וצורנית באמצעות הבלטת מונחים חשובים, חלוקה לנושאים וכותרות וקיצור משפטים ארוכים תוך כתיבתם בצורה פשוטה יותר להבנה; (2) דיווח האפליקציה באמצעות שאלון גילוי נאות על מידת ההגנה שהיא מספקת למידע המשתמש, כשהדיווח מוצג באמצעות הדגשת התשובה של האפליקציה לשאלון רב-ברירה ו-(3) כלי גילוי נאות מבוסס סיכון המציג בצורה מספרית את הניקוד שקיבלה החברה ביחס לארבעה פרמטרים מרכזיים שמוסדרים בהסכמים: הודעה אפקטיבית, הגנת מידע, אבטחת מידע והגנה על זכויות צרכניות. הכלי כולל גם טבלת רווח והפסד של הדברים החיוביים והשליליים שעושה האפליקציה ביחס למידע, בשילוב של צבעים והדגשות של מונחים חשובים. במחקר נמצא כי השימוש בכלי גילוי נאות מבוסס סיכון מוביל להפחתת הזמן שדרוש למשתמשים לקריאת ההסכמים מבלי לפגוע במידת ההבנה שלהם, וכן מפחית את נכונותם להתקין אפליקציה שתנאי השימוש ומדיניות הפרטיות שלה מסכנים את זכויות הפרט שלהם. בהמשך לכך, המאמר מסביר כיצד אימוץ כלי גילוי נאות מבוסס סיכון יכול לקדם הסכמה מדעת ושמירה על זכויות הפרט בעידן הדיגיטלי. 

 

 

שליחי פרטיות (Privacy Agents)

פרופ' יפית לב-ארץ, בית הספר זיקלין למנהל עסקים, בארוק קולג', אוניברסיטת העיר ניו יורק

הפרטיות במשבר. המודל הדומיננטי בארה”ב, “הודעה והסכמה”, מתיימר להעניק שליטה למשתמשים, אך בפועל אינו אלא אשליית שליטה. מסמכי מדיניות הפרטיות הם ארוכים, סבוכים, ואינם נגישים למשתמש הממוצע. התוצאה היא פרדוקס של הסכמה - המשתמשים מאשרים מסירת מידע באופן אוטומטי, בעוד השליטה האמיתית נמצאת בידיהן של חברות הטכנולוגיה.  

מול כשל זה מתגבש פתרון חדש-ישן: שליחי פרטיות. הרעיון, שהועלה כבר לפני עשורים, מציע להעביר את כוח ההחלטה מהמשתמשים הבודדים לכלים טכנולוגיים מתוחכמים שיפעלו למענם. כעת, לראשונה, מתרחשת פריצת דרך מעשית: מדינות בארה”ב החלו להכיר משפטית במנגנונים מסוג זה, המאפשרים שליטה על שיתוף מידע ופרסום ממוקד. כ-40% מהאמריקאים צפויים לקבל גישה לכלים אלה, ובראשם Global Privacy Control (GPC), אשר זוכה להכרה רגולטורית במדינות כמו קליפורניה, טקסס וקולורדו. מחקר אמפירי שערכנו בקרב 600 אמריקאים מצא כי למרות חשיפה ראשונית נמוכה, 80% מהמשתמשים שנחשפו למנגנון זה הביעו נכונות להתקין אותו, ו-80% מהמתקינים המשיכו להשתמש בו לאחר שבוע – מה שעשוי להעיד על דרישה משמעותית לפתרונות פרטיות אפקטיביים. 

 אלא שהצלחתם של שליחי הפרטיות רחוקה מלהיות מובטחת. ההיסטוריה מלמדת כי ככל שמנגנונים רגולטוריים הופכים לאפקטיביים, כך מתגברת התנגדותם של השחקנים המסחריים הנתונים לרגולציה זו. התרחיש הסביר הוא קרב התשה: מצד אחד, ציבור משתמשים הנחשף לראשונה לכלי המעניק לו שליטה מסוימת על פרטיותו; מצד שני, כוחות שוק שיפעלו כדי למזער את השפעת הכלים הללו, אם לא לבטלם כליל. זהו המחקר הראשון בסדרת מחקרים הבוחנת את התפתחות התחום לאורך זמן. המחקרים הבאים בסדרה יתמקדו באתגרים אלו, ויבדקו את הצלחתם ארוכת הטווח של שליחי הפרטיות לנוכח אכיפת כוחם המשפטי בנחישות רגולטורית משמעותית או בהיעדרה. 

 

 

פרימת הקשר בין פרטיות לתחרות

פרופ' קנת' במברגר וד"ר אלה קורן, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן

מאמר זה טוען שדיני התחרות, בניגוד לעמדה נפוצה לפיה הם מציעים כלי רב-עוצמה למאבק בפגיעה בפרטיות, פועלים למעשה כנגד הזכות לפרטיות. במקום להגביל את המעקב האינטנסיבי שמנהלות פלטפורמות דומיננטיות בשוק, דיני התחרות מעניקים יתרון לאינטרסים תאגידיים על חשבון הגנת צרכנים ואזרחים. 

ראשית, המאמר מזהה חששות ספציפיים לפגיעה בתחרות שעלו באחרונה בפעולות רגולטוריות, בליטיגציה ובספרות בנוגע לאופן שבו חברות טכנולוגיה מגדילות את כוחן בשוק באמצעות איסוף ושימוש במידע אישי. המאמר מציע מסגרת אנליטית לזיהוי מתי שיקולים של תחרות ושל פרטיות מתלכדים וחופפים, ומתי להיפך. המאמר מפריד בין שתי קבוצות השיקולים הללו וחושף שרוב השיקולים לקידום תחרות אינם מתאימים לקידום פרטיות. בתרחישים מסוימים, קידום תחרות אף פוגע באופן פעיל בפרטיות. 

שנית, המאמר חושף שתי טעויות אנליטיות טיפוסיות שרגולטורים, בתי משפט והספרות עושים בנוגע לפרטיות בסביבה שוקית. שגיאות אלו מכתיבות תוצאות הרסניות לפרטיות, אפילו במקרים בהם שיקולי פרטיות ותחרות מתלכדים. 

השגיאה הראשונה היא שרגולטורים רואים בפרטיות זכות צרה, המומשגת באופן שטחי המוגבל להסכמה, בחירה צרכנית או אבטחת מידע, או ככלי אינסטרומנטלי להשגת מטרות כלכליות אחרות. לפיכך הם כושלים בהבנת הזכות לפרטיות כחופש ממעקב. השגיאה השנייה היא שרגולטורים נותנים עדיפות לשווקי מעקב על פני שווקי פרטיות – מתוך אדישות למהות השוק והעדפת שוק המעקב הרווחי יותר, או מתוך בלבול רעיוני של השווקים באופן המטשטש את נזקי הפרטיות של שווקי המעקב. 

שגיאות אלו מביאות לתוצאה קשה – חיזוק מודלים עסקיים מבוססי-מעקב על חשבון זכויות הצרכן והאזרח. 

ניתוח זה מדגיש שלא ניתן לאסדר פרטיות ביעילות דרך הדלת האחורית של דיני התחרות. במקום זאת, יש לאסדר ישירות את שווקי המעקב, כפי שנעשה במקרים אחרים של כשלי שוק והתנהגויות מזיקות. 

 

 

(אי) מסירת מידע רפואי לקרובי המטופלים: צדק או דאגה?

ד"ר גליה הילדסהימר, המרכז האקדמי פרס

בדומה לעקרונות מקובלים של הביואתיקה בת זמננו, הציב חוק זכויות החולה כעקרון יסוד את זכות המטופלים לאוטונומיה אישית, שממנה נובעות שורה של זכויות משפטיות ובהן הזכות לפרטיות ולסודיות רפואית. הפרשנות המקובלת להסדר המשפטי מטילה אם כן איסור חוקי על מסירת מידע רפואי למי שאינם צד ליחסים הטיפוליים, ובכלל זה קרובי המטופלים. המאמר יראה כיצד במצבים שונים קיימת במערכת הבריאות בישראל פרקטיקה של מסירת מידע לקרובים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הפרשנות המקובלת של הוראות החוק. עוד יעמוד המאמר על האופן בו מוסדרת סוגיה זו במשפט האמריקאי, המציג מודל גמיש יותר, המקנה לקרובי המטופלים נגישות רחבה הרבה יותר למידע הרפואי אודות יקיריהם.  

מאמר זה מבקש להמחיש, כי בניגוד להנחות המקובלות ביחס למשפט הישראלי, במצבים ובהקשרים מסוימים ניתן למצוא הצדקה מוסרית דווקא למסירת מידע רפואי לקרובים ולא להימנעות ממסירתו. הצדקה מוסרית זו מחייבת שינוי בתפיסה המקובלת בביואתיקה ובמשפט הרפואי. בעוד שהעקרונות הביואתיים המקובלים מושתתים על אתיקה של צדק, המשקפת תפיסה הרואה במטופלים אינדיבידואלים עצמאיים ונפרדים, מאמר זה מבקש לקדם גישה קישורית המושתתת על אתיקה של דאגה לזולת, והמייחסת חשיבות מוסרית לקשרים בין אישיים שמקיימים המטופלים עם קרוביהם. יחד עם זאת המאמר אינו מבקש לזנוח את עקרונות הצדק, כי אם ליצור תמהיל ראוי של קולה של הדאגה ושל קולו של הצדק. תמהיל זה יציג זווית הסתכלות אחרת על סוגית מסירת המידע הרפואי לקרובי המטופלים, אשר יוביל להצעה לקריאה חלופית של ההסדר המשפטי הישראלי, המכירה במסירת מידע לקרובי המטופלים בנסיבות המתאימות, והמגשרת על הפער בין הפרשנות המקובלת של ההסדר המשפטי לבין אופן יישומו הלכה למעשה כדבר שבשגרה בין כתלי המוסדות הרפואיים בארץ.  

 

 

מידע ופרטיות של ילדים חרדים חולים

ד"ר חיה גרשוני, תוכנית לזכויות הילד באוניברסיטה העברית ומרכז בלום, אוניברסיטת חיפה

סעיפים 18-20 בחוק זכויות החולה עוסקים בפרטיות המידע הרפואי ובזכותו של האדם לקבל מידע רפואי אודותיו. החוק אינו מתייחס לקטינים באופן ישיר בהיבט של מידע ופרטיות, כשלאפוטרופוס יש סמכות מלאה להיכנס לנעליו של הקטין בכל הקשור לסוגיות אלו. מקורות חוק אחרים בישראל (דוגמת חוק החולה הנוטה למות) מתייחסים לקטינים ונותנים משקל לעמדותיהם, אך אינם עוסקים בסוגיות של מידע ופרטיות.  

 במישור המעשי עולה מתח בין הרצון לשתף את הילד החולה במידע ובהחלטות לבין הנטייה להגן עליו ממידע מעורר חרדה. מתח זה גובר בקרב ילדים חרדים חולים. במחקרי, העוסק בזכות להשתתפות של ילדים חרדים חולים, נמצאה התייחסות למידע ופרטיות אודות מחלת הילד בשני היבטים עיקריים. הראשון שבהם הוא השאיפה לשמור את המידע על המחלה בסוד למניעת פגיעה במעמד השידוכי של הילד החולה ובני משפחתו. ההיבט השני הוא השאיפה להגן על הילד מפני חשיפה לסוגיות המצויות בטאבו קהילתי, דוגמת פוריות עתידית. עוד עולה כי הורים וילדים לעתים מצויים בעמדה מנוגדת ביחס לחשיפת המחלה ולא אחת מעורבים גם רבנים בניהול המידע.  

המחקר מצא כי קיימת חשיבות רבה למעמד המשפחה והנורמות התרבותיות בניהול המידע הקשור למחלה. כמו כן, קיימים פערים בין הקהילות החרדיות עצמן, בעיקר בדגש על קהילות חסידיות המבטאות גישות שונות, ואף מנוגדות, באשר להסתרת המידע הרפואי - הן בהקשר השידוכי והן באופניי השימוש במונחים המצויים בטאבו. הבחנה זו חשובה על מנת להציע שירות תואם תרבות לילד החרדי החולה. 

 

 

בין שיפור איכות הטיפול לשמירת פרטיות המטופל

ד"ר מיכל לרון, גב' דנית סובול-סראג', מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל; גב' אלן מילשטיין, מכון סאלד; מר נדב פן, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל

במשך השנים הוקמו במוסדות הבריאות בישראל מערכות מידע לניהול הטיפול המנגישות מידע לגורמים מטפלים. עם זאת, מידע רפואי-נפשי נחשב רגיש במיוחד וחשיפתו עלולה לגרום לתחושות מבוכה וחדירה לפרטיות. בעבר הוגדר מידע זה "חסוי ביותר", ושיתופו הוגבל. כדי לשפר את רצף הטיפול ואיכותו ביקש משרד הבריאות לשנות את הגדרת המידע ל"חסוי" ובכך לאפשר את הרחבת השיתוף בין גורמים מטפלים. מטרת המחקר הייתה לבחון את עמדות הציבור בישראל בנוגע לשינוי זה, תוך התייחסות לאיזון בין פרטיות המטופל לאיכות הטיפול. 

במחקר בוצע ניתוח תמטי של ראיונות וקבוצות מיקוד (דצמבר 2022-אפריל 2023) שנערכו עם 52 משתתפים מקבוצות שונות באוכלוסייה: מתמודדי נפש, בני משפחה של מתמודדים, ערבים, בדואים, חרדים ויהודים לא-חרדים, וכן של עשרה ראיונות נוספים שנערכו עם קובעי מדיניות וגורמים מטפלים. 

מרבית המשתתפים תמכו בשיתוף מידע רפואי-נפשי, בעיקר עם רופאי משפחה, בתנאי שהמטופל יסכים לכך. סוגיית הפרטיות עלתה כחשש מרכזי, תוך דאגה מפני יחס מפלה מצד מטפלים, פגיעה באיכות הטיפול והשפעות חברתיות של דליפת המידע, במיוחד בתחומי תעסוקה ושידוכים. משתתפים מקבוצות מסורתיות הביעו חשש מוגבר מפגיעה בפרטיות, הפגינו אמון מופחת במערכת והעדיפו שיתוף מידע עם גורמים מחוץ לקהילה. מתמודדי נפש ובני משפחותיהם הדגישו את הצורך בהכשרת הגורמים המטפלים ואת חשיבות הגמישות במדיניות השיתוף. בצד החששות, היו שטענו ששיתוף אוטומטי עשוי לפטור את המטופל משיתוף המטפלים בהיסטוריה הרפואית, ושנרמול שיתוף מידע זה עשוי לתרום להפחתת סטיגמה חברתית.  

לסיכום, רוב המשתתפים הכירו בתועלות הרחבת שיתוף המידע, אך הביעו הסתייגות, המצדיקה התייחסות מערכתית מיוחדת. לנוכח הממצאים הומלץ לשתף את המטופל בשיתוף המידע על אודותיו; להחריג תרשומות פסיכותרפיות; לפעול לסטנדרטיזציה ותמציתיות בתיעוד המידע; ולפתח הכשרות לצוותים רפואיים. 

 

 

פרטיות של לקוח בעידן של בינה מלאכותית בעריכת דין

עו"ד ד"ר קייס נאסר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

בינה מלאכותית פרצה גם את תחום עריכת הדין והמשפט. עורכי דין ומשפטנים משתמשים בבינה מלאכותית לחסכון בזמן עבודה, במשאבים וגם לשם שיפור איכות וזמינות השירות המשפטי. עם אחת הסוגיות המטרידות בשימוש בבינה מלאכותית בעריכת דין היא החשש לפגיעה בפרטיות הלקוח.  

הקשר בין לקוח ועו"ד והמידע המוחלף ביניהם חוסה תחת חסיון עורך דין-לקוח. החיסיון נוגע "לדברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי". תכליתו של החיסיון לאפשר ללקוח להיוועץ באופן חופשי עם בא כוחו ובכך לאפשר לעו"ד לייצגו ולייעץ לו כראוי. בעל החיסיון הוא הלקוח, ולכן, זולת מקרים חריגים, אסור לעו"ד לחשוף מידע החסוי בחיסיון עו"ד-לקוח אלא אם הלקוח התיר לו זאת.  

תוכנות בינה מלאכותית שבשימוש בתחום עריכת הדין מתמחות בלמידת ועריכת מסמכים משפטיים, מיון וסיכום חומרים ועוד. החשש, אפוא, לפגיעה בפרטיות הלקוח נובע מעיקר משיטת העבודה של תוכנות בינה מלאכותית, כשהן שומרות את המידע והחומר שעו"ד מזין דרכן לקבלת השירות הנדרש. הן אף עושות שימוש במידע כדי לשפר את הביצועים שלהן. בצורה זו המידע של הלקוח עלול להיות חלק אינטגראלי ממודל הבינה המלאכותית עצמו.  

מחמת חששות אלה, לשכות עורכי הדין בישראל ובעולם ממשיכות בניסיון להסדיר את השימוש בבינה מלאכותית בתחום עריכת הדין. המגמה היא לקבוע מנגנוני בקרה ואזהרה לשימוש בתוכנות הבינה מלאכותית במטרה לשמור על עו"ד מפני הפרת כללי האתיקה המקצועית כלפי הלקוח וכלפי המקצוע. האם מאמצים אלה מצליחים? האם ניתן בכלל לשלוט בתופעה?! אלה מקצת מהשאלות המוצעות לבחינה וחשיבה.  

 

 

Google מול ChatGPT: איך חיפוש המידע של מפתחים משפיע על אבטחת המידע הארגונית?

ד"ר אושרת איילון, גב' מעין פז-חן, פרופ' יואל לניר, החוג למערכות מידע, אוניברסיטת חיפה

בינה מלאכותית יוצרת (Generative AI) משנה באופן משמעותי את שיטות העבודה בתחומים שונים, כולל פיתוח תוכנה. מפתחים משתמשים יותר ויותר בצ'אטבוטים מבוססי בינה מלאכותית, כגון ChatGPT ו-Copilot, לביצוע מגוון משימות, ככתיבת קוד ומענה על שאלות ממוקדות. לצד התייחסות ליתרונות הצ'אטבוטים, כגון יעילות ומענה מותאם, מפתחים מתייחסים גם לבעיות שעולות כתוצאה מהשימוש בצ'אטבוטים, כדוגמת סיכון לחשיפת מידע רגיש של הארגון. 

במחקר זה, אנו בוחנים כיצד שיטות החיפוש של מפתחים משפיעות על שיתוף מידע רגיש. בפרט, אנו שואלים: (1) האם יש הבדל באופן שבו מפתחים משתפים מידע בעת שימוש בצ'אטבוט לעומת חיפוש ב- Web, כדוגמת Google ופורומים? (2) אילו גורמים נוספים משפיעים על שיתוף המידע עם צ'אטבוט? (3) מהן תפיסות המפתחים בנוגע לניהול מידע רגיש בעת השימוש בצ'אטבוט? 

כדי לענות על שאלות המחקר, ערכנו ניסוי מבוקר עם 36 מפתחים. המשתתפים התמיינו באופן רנדומלי לשני תנאים וביצעו ארבע משימות קידוד תוך שימוש בחיפוש ב- Web או ב-ChatGPT, בהתאם לתנאי הניסוי. בתום הניסוי המשתתפים ענו על סקר קצר והתראיינו. ממצאי המחקר מצביעים על כך שהמשתתפים שביצעו את המשימה תוך שהם נעזרים ב- ChatGPT שיתפו עם הצ'אטבוט יותר מידע רגיש, בהשוואה לאלו שחיפשו מידע באמצעות ה- Web. אחת הסיבות לשיתוף המידע עם הצ'אט היתה תחושת הפרטיות שהשיח האינטראקטיבי יוצר. מסקנות המחקר מספקות תובנות עבור ארגונים בנוגע לשימוש בטכנולוגיות מתקדמות תוך שמירה על פרטיות ואבטחת המידע הארגונית.   

 

 

GDPR ואני: מפתחים כיצרני תרבות, תקנות כאובייקט שנתון לפרשנות 
פרופ' רבקה ריבק, החוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה 

מאמר זה בוחן כיצד תפיסות חברתיות לגבי פרטיות מיתרגמות לקוד בסביבת פיתוח רב-תרבותית. המחקר מציע להמשיג מפתחים כיצרני תרבות, לחשוב על תקינה במונחים של אובייקט גבול, ולחקור פיתוח ב"לא עמק הסיליקון" במונחים של טרנס-לוקליות, כדי להבין מה נשמר ומה אובד בתרגום של ערכים למכונה בחברה גלובלית שעסוקה בצבירת מידע. 

בהתבסס על ראיונות עם 24 מפתחים ישראליים-לשעבר שעובדים בגרמניה, המחקר מראה כי לצד ציות להתוויות של ה- GDPR – תקינת הפרטיות האירופית – מפתחים גם נושאים ונותנים עמה, ואף מתנגדים אליה וחותרים תחתיה. כחפץ גבול, התקינה מאפשרת גמישות פרשנית, למשל כאשר מפתח מגדיר את הציות לה כ"מספר ארבעים ברשימת המשימות שלי", או כאשר מפתח אחר מספר שהפסיק להתייעץ עם המשפטנים של החברה כיוון שהנחיותיהם מבולבלות ומבלבלות. במונחים של מישל דה-סרטו, ניתן לראות בפרקטיקות של המפתחים הסגת גבול – טקטיקות שבאמצעותן הם מתמודדים עם האסטרטגיות המוסדיות שנכפות עליהם. אם כן, כשהוא מצטרף לקריאה לרה-הומניזציה של חקר האלגוריתמים, גם ניתוח זה מוצא שכדי להבין פרטיות בעידן של דאטאפיקציה, עלינו ללמוד על האנשים שמייצרים אותה ועל הביוגרפיות התרבותיות שהם מביאים עמם אל המקלדת. 

 

 

בין פרטי היומן ליומן הפרטי: יומני ראש הממשלה ורעייתו כמקרה מבחן לאתגרי הפרטיות

עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי, הצלחה – לקידום חברה הוגנת (ע"ר) והפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן

הדיון המשפטי  שהתנהל בשנים האחרונות ביומני אישי ציבור בכלל וביומני ראש הממשלה נתניהו בפרט, חידד את המתח המובנה בין מידע ציבורי לפרטי. בהליכים אלה עוצבה נוסחת האיזון המנחה את אופן מסירת מידע מתוך יומנים ואת מהותו. 

פסק הדין של השופט שחם בעתירת עיתון "הארץ" ועמותת הצלחה, מהראשונים שעסקו בישראל בסוגיית יומני אישי ציבור, היה חלק מסדרת הליכים שבהם התחדדו סוגיות שונות. נדונו שאלות עקרוניות ומעשיות הנוגעות למידע פרטי, ובהן: אפשרות הגישה ליומן; מאפייני המידע וזהות הגורם המוסמך לבחון ולקבוע מהו מידע פרטי; מעמד בעל היומן כשיקול למסירת פרטים; והיחס בין מידע ביומן הנטען כפרטי לבין מידע שכבר פורסם. 

יומן איש ציבור הוא מטבעו מידע "מעורב". הרישום מכיל פריטי מידע הנוגעים לתפקידו ועבודתו, אך גם לחייו הפרטיים, קשריו האישיים ועניינים החורגים מהתפקיד (פוליטיים, משפטיים וכו'). לכן נדרשת הכרעה מה ראוי לפרסום ומה יישאר פרטי. לעיתים, למרות היות פרטים מסוימים פרטיים, קיימות נסיבות המצדיקות את פרסומם. 

במקביל לדיון התקדימי ביומן ראש הממשלה, מתנהלת התדיינות חופש מידע הנוגעת לאשתו, בין אם כעובדת עיריית ירושלים ובין אם במסגרת מעמדה כאשת ראש הממשלה. בהליכים אלו מתעוררות שאלות משלימות על מעמד רשמי כתנאי לחשיפת מידע, מכלול העיסוקים כהצדקה לחשיפה, אופן תיעוד המידע כמבחן לגילויו, ופרטיות המוקנית לעובדים בקשר למידע הנוגע להעסקתם. 

ההשקות בין שתי מערכות משפטיות אלו, מאפשרות את הצגת סיפור הפרטיות וגבולותיה באמצעות מקרה מבחן של דמויות ציבוריות בכירות, תוך הענקת ממד אקטואלי ורלוונטיות לדיון הציבורי המתנהל ושיש להן נוכחות בדיווחים חדשותיים ובשאלות שבלב סדר היום הציבורי. 

 

 

הפרדוקס של פרטיות ומיצוי זכויות: בין הקלת נטל בירוקרטי לפיקוח על עניים

ד"ר יעל רימר-כהן, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית; פרופ' אבישי ביניש, בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, האוניברסיטה העברית

בשנים האחרונות, מאמצים להפחתת נטל בירוקרטי ולהגברת מיצוי זכויות בקרב אוכלוסיות החיות בעוני מתבססים על איסוף והצלבת מידע בהיקף נרחב. בעוד שמגמה זו נועדה להיטיב עם אוכלוסיות מוחלשות, היא מעוררת שאלות מהותיות בנוגע לפרטיות. מאמר זה בוחן את הפרדוקס המתהווה בין שתי מטרות מדיניות אלו, ומציע מסגרת תיאורטית חדשה להבנת סוגיית הפרטיות בהקשר של מדיניות רווחה.בניגוד לדיונים מסורתיים, המציבים את זכות הפרטיות אל מול אינטרסים ציבוריים כגון מניעת הונאה, המאמר מזהה שלוש קטגוריות של סיכוני פרטיות הייחודיים להקשר של עוני: פגיעויות פרטיות סטנדרטיות המועצמות בתנאי עוני, סיכונים טכנולוגיים הקשורים לדיגיטציה ואוטומציה, ואתגרים ייחודיים הנובעים מחוסר האמון המובנה של מערכות רווחה כלפי מקבלי הקצבאות.

המאמר מנתח כיצד מדיניות שנועדה להקל על מיצוי זכויות עלולה, באופן פרדוקסלי, לחשוף אוכלוסיות מוחלשות לפגיעה בפרטיות, להטיות אלגוריתמיות ולשעתוק דפוסים היסטוריים של פיקוח ובקרה על אוכלוסיות מוחלשות. באמצעות ניתוח מקרי בוחן ממדינות שונות, המאמר דן בדפוסים השונים ובמורכבות של עיצוב המדיניות של קידום מיצוי זכויות בתחומי הרווחה אל מול הזכות לפרטיות, במובניה המסורתיים והחדשים. לאור זאת, המאמר קורא לעיצוב זהיר של מדיניות הפחתת נטל בירוקרטי, תוך התייחסות מפורשת לסוגיות של פרטיות וכבוד. הדיון התיאורטי והאמפירי במאמר תורם להבנה מעמיקה יותר של היחסים המורכבים בין פרטיות, עוני ומדיניות רווחה במדינה המודרנית. 

 

 

זו המציאות, ילד! חשיפה של ילדים משתתפי תוכניות מציאות (רֵאליטי)

פרופ' בנימין שמואלי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן

כיום פורחות תוכניות המציאות יותר מאי פעם. בחלקן משתתפים ילדים בלבד, ובחלקן עירוב השתתפות של ילדים ומבוגרים. בתוכניות דוקו-ראליטי מהווה הילד לעיתים מעין תפאורה לחשיפת חיי המבוגר, ובתוכניות כגון "סופר נני" מנותחת התנהגותו, לרוב מבלי שנשאל להסכמתו.  

ילדים מוותרים בקלות בימינו על פרטיותם וחושפים את חייהם ברשתות החברתיות. לכאורה המדיום הטלוויזיוני אינו חריג. האם ניסיון מלאכותי להגבלת החשיפה, תוך עמידה על זכות הילד – שאינו באמת מבין את נזקי החשיפה – שלא להיחשף ושלא תיפגע פרטיותו, ייחשב כפטרנליזם?  

הנזק מתבטא, בין היתר, בפגיעה בפרטיות ובאוטונומיה של הילדים ובניצולם על-ידי גופי השידור אבל לעתים גם על-ידי הורים הלהוטים מדי לפרסם גם את עצמם. מהצד האחר ניצבים חופש הביטוי של הילדים המשתתפים, חופש הביטוי המסחרי וחופש העיסוק וההתקשרות של גופי התקשורת והמפרסמים וזכות הציבור לצפות. יש לאזן בין הנזקים האפשריים לבין זכויות ואינטרסים. ייבחנו היבטים משפטיים, חברתיים ואתיים, בהתמקדות בהפרת הפרטיות ובהסכמה מדעת לחשיפה. 

החקיקה בנושא ילדים ובידור מועטה ואינה מותאמת לתוכניות מציאות. בשנים האחרונות הוגשה לוועדות הכנסת אמנה שנוסחה על-ידי הרשות השנייה, אך היא רזה ואינה מספקת.  

בין הפרמטרים לבחינת לגיטימיות ההשתתפות: בחינת הסכמתו של הילד לפגיעה בפרטיותו; נזק מול תועלת (לילד, למשפחה ולציבור) בטווח הקצר והארוך; משך החשיפה; האם יש להבחין בין סוגי תוכניות?; וגיל הילד. 

ההבנה תהיה שלא ניתן כיום למנוע מילדים להשתתף בתוכניות מציאות, ושיש זכות לציבור לצפות בתוכניות כאלה. עם זאת, יש לצמצם השתתפותם ככל הניתן, בעיקר לאור גישת הפרטיות כשליטה, שלפיה אין לילד, ואף לא להורה המסכים בשמו, שליטה על הצילום והעריכה הפוגעניים.  

יוצגו פתרונות שונים, אקס-אנטה (כגון חתימה מראש על טפסים מתאימים) ואקס-פוסט (כגון תביעות חוזים/נזיקין נגד הגורמים השונים).